לטייל כשהלב במקום הנכון
הגיע הרגע שלי לכתוב
כבר חודשים שלא כתבתי כאן בבלוג. לא טסנו לחו"ל בגלל המצב ועד היום הטיולים בארץ לא יצרו אצלי דגדוד לכתיבה. אז מה בכל זאת גרם לי לשבת לכתוב? חוויה בלתי רגילה שעברתי לפני מספר שבועות. חוויה שמהדהדת בי ויוצרת אצלי תנועה. עשייה. תקווה. והנה גם כתיבה. הזרע שלה נבט לפני שנתיים. במהלך צפייה בסרט "אח שלי גיבור" של יהונתן ניר. צפיתי בסרט ביחד עם קבוצה של אנשים עם מוגבלות שאותם אני מדריכה בחוות יבולים. הסרט מתעד את סיפורם של אנשים עם תסמונת דאון היוצאים למסע בהרי ההימלאיה, יחד עם האחים שלהם. תוך כדי הסרט בכיתי. זה לא היה בכי רגיל של סרטים מרגשים. זה היה בכי שאמר לי:" גם את צריכה לעשות את זה". אני כבר יודעת לזהות את הרגע הזה, שהלב שלי נפגש עם מקום שבו הוא רוצה לפעול. זה קרה לי מספר פעמים בחיים. בכל פעם שזה קרה, הקמתי מיזם חדש.
הנה הגיעה ההזדמנות להתנסות
לאחר הצפייה בסרט, התחלתי לדמיין את עצמי צועדת לצד ואפילו מובילה קבוצות של אנשים עם וללא מוגבלות בטיולים. שוטטתי באינטרנט והגעתי לפאראטרק – חברה שפיתחה כסא גלגלים (טרקר) שניתן לטייל איתו בשטח, כמעט בכל תוואי. פניתי אליהם בבקשה להצטרף לטיול, אבל אז התחילה הקורונה. החודשים חלפו אבל הרעיון נשאר בראשי. והנה הגיעה הודעה מעומר זיו המדריך שאחריו אני צועדת בשביל ישראל. הוא הזמין אנשים להצטרף לקבוצת 'דרור'. קבוצה שנעשית בשיתוף פאראטרק. יוצאים לטייל ביחד אנשים עם וללא מוגבלות. מייד הצטרפתי.
נפגשים בכרמל
הזמנתי את אחותי ענבל לבוא איתי ונסענו יחד לתחילת המסלול בכרמל. הגענו בשבת, בשעת בוקר מוקדמת. מזג האוויר היה קריר. בנקודת מפגש התקבצו להם אנשים מגוונים ויפים. היו שם צעירים בגילאי העשרים וכאלו שכבר חגגו גבורות. אנשים מהדרום וכאלו המתגוררים בצפון. כולם אוהבים לטייל אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה השכימו קום באותו היום.
בזמן שאנו מנסות להתחמם עם תה חם מהפינג'אן ולאט לאט להכיר את האנשים אותם פגשנו לראשונה, עמל לצידנו עומר צור שהרכיב את שני ה"טרקרים" שיצטרפו למסע. ענבל בלי שום בושה ועם צחוקה המתגלגל זורקת לו "אה, זה בעצם ריקשה". עומר מסיט את מבטו אליה, מודה לה בציניות שכך היא מכנה את הפיתוח שהושקעו בו מליון שעות של עבודה. ורגע אחרי המבוכה הקטנה, הודה שגם הוא קלט שהטרקר שלו נראה כמו ריקשה אנושית. והעיקרון אכן דומה. לכסא, אשר גלגליו הם גלגלי אוויר (כמו של אופני שטח), מחובר מוט משיכה ממתכת. בחלק האחורי של הכסא ישנם המאזנים העשויים גם כן ממתכת עמידה. בכל שלב בטיול יש צורך לפחות ב-3 אנשים שמושכים ומאזנים את הטרקר. בפועל ברוב הטיול היינו 6 אנשים שמשכו, דחפו או איזנו את הטרקר. ישנן גם רצועות בחלק הקדמי והאחורי כך שיש מקום לכל מי שחפץ לעזור.
כולם ביחד
המסלול היה משגע, הכל עדיין ירוק למרות שכבר סוף האביב. לכל אורך הדרך ראינו פריחה יפיפיה של מגוון גדול של צמחים. ירדנו לנחל אורן, עברנו בעין אלון המקסים, חצינו חורשת אורנים ריחנית וכרם גפנים מלבלבת. אך כל היופי הזה התגמד לעומת היופי של הקבוצה. בהתחלה קצת חששתי להיות בצוות של טרקר, ברגע שהעזתי נהנתי מכל דקה. זה לא היה פשוט, אבל לומדים מהר ותוך כדי תנועה. כולם ביחד באותה מטרה להתקדם במסלול בצורה הכי בטוחה. פתאום כל אבן בדרך מקבלת התייחסות שונה. התוואי נראה ממבט של נווט בעל משימה חשובה. הצוות עובד בשיתוף פעולה והמפתח להכל זו תקשורת טובה. כשמגיעים לסלע גדול או אתגר מיוחד עוצרים, מתבוננים, מתכננים ורק אז צולחים בכוחות משותפים.
לדעת לשחרר ולסמוך
אני מתבוננת על שתי הנשים שבטרקרים. ויודעת שהן כבר מנוסות בטיולים מהסוג הזה. רואה איך הן משוחררות וסומכות על הקבוצה. אני חושבת מה אני הייתי מרגישה אם הייתי במקומן. כנראה שהייתי מרגישה חוסר נעימות, לפחות בהתחלה. כל כך הרבה אנשים מתאמצים כדי לאפשר טיול משותף בטבע. אני מאמינה שהן מבינות שמה שקורה בטיולים האלו הוא הדדי. ונוצרות אדוות טובות בעולם.
ראינו הרבה מאוד אנשים בדרך, שבת יפה אחרי תקופה של קורונה וסגרים. היו שם ילדים מתנועות נוער שונות, משפחות ומטיילים בכל הגילאים. אי אפשר היה להתעלם מהקבוצה שלנו. חלק מהמטיילים "רק" התבוננו, רבים הציעו את עזרתם, אחרים אמרו לנו מילים חמות ומעודדות. ואז הבנתי שהטיול הזה הוא חלק משינוי גדול. חלק מהעלאת המודעות לזכויות של אנשים עם מוגבלות ולחובות שלנו כחברה.
להיות קשובים
החלק האחרון של המסלול לקח אותנו במעלה נחל אלון. העלייה היתה מורכבת מהרבה מאוד סלעים גדולים ואבנים קטנות, שהקשו את מעבר הטרקר. כבר היה חם מאוד. התקדמנו צעד אחר צעד, מושכים, דוחפים, מזיעים ובעיקר קשובים אחד לשני. למרות הקושי נשמר שם איזון עדין ונעים בין כל המשתתפים. בלי הרבה דיבורים נוצרה רגישות והבנה הדדית. מעת לעת אנשי הקבוצה החליפו תפקידים. כשלמישהו היה קשה הוא נתן לאחר להחליפו. כשהנשימות נעשו תכופות עצרנו כולנו להחזיר את הדופק לקדמותו. הדינמיקה היתה כמו קסם שקורה רק במקומות בהם הלב נמצא במקום הנכון. וזה מה שקרה בשבת ההיא עם קבוצת 'דרור'. וזה מה שגרם לי לחזור סוף סוף לכתוב כאן בבלוג. וזה גם מה שיצר עוד עשייה שתסופר בקרוב.
