אליפות אירופה באלניה
אמא של ספורטאי
"אמא, אני מאושר" הוא התקשר לשתף אותי מיד כשסיים את התחרות באלניה, טורקיה. וגם אני הייתי מאושרת יחד איתו. למחרת, בזמן שחשבתי על השנה וחצי האחרונות, הדמעות זלגו מעיני. המסע שלי כאמא של ספורטי הגיע לשיא, סוף סוף שיא חיובי. אנסה לשתף תוך כדי שמירה על פרטיותו.
לפני שנה וחצי הבן שלי התאמן בענף הטריאתלון בקבוצה ליד הבית. הוא אהב את המאמנים והחברים אבל התקשה מאוד לשלב את הספורט עם בית הספר. יותר נכון הוא כמעט ולא הצליח ללכת לבית הספר. הוא למד בכיתה רגילה, בבית ספר רגיל כשהוא בראש חושב רק על טריאתלון, תחרויות ואימונים. התחלנו לבדוק אפשרויות אחרות והאופציה הכי הגיונית היתה לעבור לאקדמיה בוינגייט. הוא התקבל בקלות אולם חשש מהמעבר. היה לו מאוד קשה לעזוב את המאמנים והחברים לקבוצה. אחרי תהליך ארוך התקבלה ההחלטה לעבור לפנימייה בוינגייט. הוא התחיל את השנה נרגש, השתלב בכיתת וינגייט בתיכון בשפיים. ההתחלה נראתה מבטיחה אבל אז הגיעה הנפילה.
אני אומר את זה בזהירות כי אני לא יכולה להביא לכך הוכחות במאה אחוז. אבל אחרי שהתחסן נגד קורונה הוא לא הצליח להתאמן במשך חודשים. היו לו כאבי שרירים, הוא לא הצליח לנשום כמו שצריך במים. הוא עשה את כל הבדיקות האפשריות ולא נמצא שום הסבר אחר. הכל התחיל מיד אחרי החיסון הראשון והוא לא הספורטאי היחיד. אני אציין שבזמן שלא התאמן הוא הרגיש ממש טוב.
זה נמשך כ-3 חודשים. בהם לא הפסיד אף אימון. המשיך לקום ב-5 בבוקר, הלך לאימונים, לא הצליח להתאמן וחזר עם יאוש קטן. כשהשבועות חלפו היאוש הלך וגדל. הוא נלחם ולא וויתר על שום אימון. אחרי כ-3 חודשים זה חלף. בהדרגה התחיל להרגיש טוב יותר באימונים ולאט לאט חזר לעצמו.
בתקופה הזאת לא הצלחתי לישון. המחשבות התרוצצו לי בראש בלי הפסקה. דאגתי שהחיסון הרס לו את הקריירה. דאגתי שזה פגע בו פגיעה בלתי הפיכה. הייתי בקשר עם הרופאים והמאמנים ולאף אחד לא היה מה להגיד. אף אחד לא ידע אם ומתי זה יעבור.
הנסיעה לאלניה
את הקרטריון לאליפות אירופה לקדטים (גילאי 16-17) הוא השיג בתחרות טריאתלון באשקלון בה הגיע במקום השני. יחד איתו נסעו עוד 4 ספורטאים ו-5 ספורטאיות. טורקיה היתה באותם ימים מדינה אדומה. ובנוסף לקורונה יש בטורקיה גם הזהרת נסיעה חמורה בשל המצב הבטחוני. מארגני הנסיעה היו צריכים לדאוג לבטחון הספורטאים. נסעו איתם 4 מאבטחים ישראלים וכשהגיעו לטורקיה הצטרפו עוד 4 מאבטחים טורקים. בזמן הנסיעות הם היו בליווי של 4 ניידות משטרה. לי זה נשמע קצת מוגזם אבל מה לי ולבטחון של משלחת ישראלית. העיקר שנסע.
התחרות
התחרות מחולקת לחצי גמר וגמר, מתוך 90 ספורטאים 30 עולים לגמר. הגמר התקיים יומיים לאחר החצי כך שהיה להם יום התאוששות. הבן שלי עלה לגמר והתרגש מאוד לקראתו. היתה לו תחרות מאוד מאוד יפה. יצא 22 מהמים והצליח לצמצם ברכיבה ובריצה וסיים מקום 7!!!. זו תוצאה מדהימה שהכניסה אותו לקריטריון של הועד האולימפי.
ראינו את השידור של התחרות בערוץ יוטיוב טורקי. האיכות לא היתה כל כך טובה, אבל אי אפשר היה לפספס כשהכריזו בקו הסיום במבטא מוזר Israel Glantz. הוא חצה את קו הסיום ואז נשכב על הרצפה חסר כוחות. לרגע דאגתי אבל כשהתרומם הבנתי שהכל טוב. כולנו שמחנו פה מישראל בשביל הספורטאי שלנו שבטורקיה. וכל מי שסביבנו ויודע מה הוא ואנחנו עברנו השנה שמח יחד איתנו.
למחרת התקיימה תחרות שליחים של שני נערים ושתי נערות בקבוצה הישראלית. כל אחד מהקבוצה עושה את כל שלושת הענפים – שחיה, רכיבה וריצה במרחקים קצרים. הם השיגו יחד את המקום העשירי המכובד וחזרו לארץ מגובשים יותר מתמיד.
עיירת התחרות - אלניה Alanya
אלניה היא עיירת חוף הנמצאת כשעתיים דרומית לאנטליה. יש לה שני מפרצים עם חופי ים משגעים וביניהם מבצר עתיק. על מנת לשמור על הספורטאים שלנו המלון שנבחר היה במפרץ המרוחק מאתר התיירות. במלון Sunprime Alanya Beach Hotel שנמצא ממש על החוף ולדברי בני מומלץ וגם הארוחות בו טעימות.
מעבר לחופי הים והמפרצים השקטים, האתר התיירותי העיקרי באלניה הוא המבצר המשתרע לאורך 6 ק"מ. ניתן לטייל לאורכו וליהנות מנופים מדהימים של הים. בתוך החומות יש את העיר העתיקה, שזה אזור מעניין נוסף שכדאי לחקור.
אלניה מוקפת גבעות ירוקות וניתן לצאת ממנה לטיולי יום. אחת האפשרויות היפות היא קניון Sapadere Kanyonu. שילוב של סלעים מרשימים, ערוץ מים זורמים וגשרים. אופציה נוספת היא מערת Dim Cave הכוללת נטיפים וזקיפים.
המסע לא נגמר
ההצלחה המשיכה להדהד גם כשחזר לארץ, לאט לאט חוזרים לשגרה ולמציאות החיים. מהבחינה הזאת יש ייתרון גדול לבידוד שנותן זמן לעכל את החוויות. אני יודעת שמחכים לנו עוד הרבה עליות וירידות. אני גם יודעת שדרכו אני מרגישה את החיים בעוצמות מפתיעות. להיות אמא של ספורטאי מקצועי זה מאתגר, מדאיג, מפחיד אבל יש גם רגעים של גאווה ואושר שמשמחים.
בהחלט מאתגר!!! כתבת יפה והדאגה שלך הייתה מורגשת לכל אורך הפוסט ותודה שהכרתי עוד מקום שלא ביקרתי בו ☺️
איזו מסירות ודבקות במטרה, כל הכבוד…זו הדרך להגיע להשגים וצריך כמובן גם המון תמיכה מההורים. מאתגר אבל אין ספק שהתוצאה שווה הכל!!!